"בסוף, כל מה שתינוק צריך זה שיחזיקו אותו": המלאכיות של עמותת חיבוק ראשון עם הסיפורים המרגשים ביותר

בין צפצופי המוניטורים לקרירות של בית החולים, יש תינוקות שאין לידם יד של אמא או אבא שתלטף. בדיוק שם נכנסות לתמונה מתנדבות עמותת "חיבוק ראשון". הן עוזבות את הבית, העבודה והילדים שלהן, ומתייצבות למשמרת הכי חשובה בעולם: לחבק. אלו הסיפורים המרגשים של הנשים שמשנות חיים, נשימה אחר נשימה.

דמיינו לרגע את הסיטואציה הבאה: מחלקת ילדים או פגייה. האורות פלורסנטיים, הריח סטרילי, והאוויר מלא בצלילים מונוטוניים של מכשירים רפואיים, צינורות ומסכים מהבהבים. ובתוך כל הטכנולוגיה הזו, בתוך מיטה גדולה מדי, שוכב תינוק קטן אחד. לבד.
עבור התינוקות הללו, שאין לידם הורה קבוע, מסיבות רפואיות, סוציאליות או משפחתיות, העולם יכול להיות מקום מפחיד, כואב ובודד. אבל אז, הדלת נפתחת, ונכנסת דמות חייכנית מגע רך ונעים 

עמותת "חיבוק ראשון" פועלת כבר שנים בדיוק במרווח הבלתי אפשרי הזה. המתנדבות שלהן הן נשים שמגיעות לפני או אחרי יום עבודה עמוס, משאירות את הדאגות והילדים הפרטיים שלהן בבית, ונכנסות למחלקות כדי להעניק את התרופה הכי עתיקה והכי יעילה בעולם: חיבוק.
עבור רבים מהתינוקות האלו, המגע של המתנדבת הוא החיבוק הראשון של היום- המגע הרך והמלטף בין כל הנגיעות המכאיבות של הצוות הרפואי. לפעמים, זהו החיבוק היחיד של השבוע. אבל ברגע שהן מרימות אותם על הידיים, העולם החיצון נעלם ומצטמצם לשתי נשימות בלבד: שלה ושלו. ארבע מתנדבות הסכימו לפתוח את הלב ולספר על הרגעים שלא ישכחו לעולם.

"איך אפשר לעזוב אותה וללכת?"

דבי פגשה את ר' במרכז הרפואי רמב"ם. ר' הייתה תינוקת קטנטנה שעברה ניתוח מורכב, שוכבת לבדה במיטה שנראתה ענקית לעומת גופה השברירי. מה שהתחיל כמפגש אחד, הפך לקשר עמוק שנמשך שלושה חודשים. יום אחרי יום דבי חזרה אליה.
"הייתי חוזרת הביתה אחרי משמרת והלב פשוט כאב", משחזרת דבי את התחושות הקשות. "איך אפשר לעזוב אותה שם וללכת? לא רציתי שהיא תישאר אפילו רגע אחד בלי חיבוק".
הקשר ביניהן הפך לטקס הישרדותי של אהבה. דבי הייתה שם ברגעים הדרמטיים, כשהתינוקת שכחה לנשום והצוות הרפואי הוזעק למיטתה, והיא הייתה שם ברגעים השקטים והאינטימיים - כשהיד הקטנה חיפשה אצבע להיאחז בה, או כשהראש הקטן נח על החזה ומצא שם סוף-סוף יציבות. הרבה לפני שהגוף הקטן החלים, החיבוק של דבי היה זה שהחזיק את שתיהן בחיים.

נשיקות ללוחם הקטן

אצל חנה, הלב נשבר ונבנה מחדש מול א' - תינוק בן שישה שבועות בלבד, מחובר לצינורות הנשמה, עם עיניים גדולות שמביעות דאגה וגוף קטן שנמצא במאמץ תמידי.
"אני נותנת לו נשיקות בלי סוף", מספרת חנה בהתרגשות. "הוא אולי קטן ומחובר למכשירים, אבל הוא מלא כוח. הוא לוחם קטן".
אבל הסיפור של חנה הוא לא רק על התינוק, הוא גם על האימהות שמאחורי הקלעים. אמו של א', ל', מגיעה לבית החולים מותשת מדאגה ועייפות. "רואים שאמא שלו אוהבת אותו מאוד", מדגישה חנה, "אני שם רק כדי להיות הידיים שמחזיקות כשהיא צריכה רגע לנשום". לפעמים, החיבוק של המתנדבת הוא מה שמאפשר לאמא הביולוגית לצאת לשתות מים, לאגור כוחות ולחזור לילד שלה שפויה יותר.

חיבוק שחצה שפה וגבולות

הסיפור של ענת טרנר, מתנדבת בבית החולים "מאיר", מוכיח ששפת האהבה היא בינלאומית. יום אחד הגיע למחלקה תינוק בן שלושה חודשים מעזה, מלווה בסבתו. הסבתא לא דיברה מילה בעברית, ענת לא ידעה ערבית, אבל המחיצות נמסו עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה.
"הרגשתי שהסבתא לא מבינה אותי ואני לא אותה", מתארת ענת את המפגש, "אבל ברגע שהחזקתי את התינוק, ראיתי איך העיניים שלה מתמלאות דמעות. היא חייכה אליי כאילו אנחנו מכירות שנים".
המפגש טלטל את ענת כל כך, שבעקבותיו היא קיבלה החלטה מפתיעה: ללכת ללמוד ערבית. המטרה שלה הייתה ברורה - שבפעם הבאה, גם המילים יוכלו לגעת וללטף, בדיוק כמו החיבוק. כי כשמחזיקים תינוק, מתברר שמחזיקים משפחה שלמה.

הניסים הקטנים שבין נשימה לנשימה

רותי, מתנדבת ותיקה ברמב"ם, כבר ראתה עשרות תינוקות. אבל יש רגעים שנחרטים בנשמה כמו צילום שקפא בזמן. כשהיא נשאלת מה היא לוקחת איתה הביתה, היא נזכרת בשלושה רגעים קטנים גדולים:
"ילדה על דיאליזה שפתאום, באמצע הטיפול הקשה, חייכה אליי; פגית שנרגעה והפסיקה לבכות רק כשהחזקתי אותה בשיטת 'עור לעור'; ותינוק שבפעם הראשונה הצליח לעקוב במבט אחרי צעצוע קטן שהחזקתי לו". אלו לא סתם רגעים, אלו ניסים שקרו בזכות יד אחת שהונחה על לב קטן.

מגע שמשנה חיים

כל הסיפורים מתנקזים לאמת מדעית ואנושית אחת: מגע הוא צורך קיומי. תינוק שנולד זוכר מגע, ריח, קול. הוא זוכר חום. הוא זוכר קירבה עוטפת שמפיגה חרדה ומאותת לגוף שלו: אתה בטוח. כפי שסיכמה זאת אחת המתנדבות: "בסוף, כל מה שתינוק צריך זה מישהו שיחזיק אותו. וכל מה שאני צריכה, זה להיות שם בשבילו".